מכתב לזכרו אזכרה 8 שנים  / רונית ברדוגו

                                                           ספטמבר 2012

טולי שלי,

אתה מאמין ? חלפו כבר 8 שנים ושוב אני כותבת לך מכתב . משנה לשנה הדבר נעשה עבורי קשה יותר ויותר. וזאת משום שככול שעובר הזמן והשנים חולפות כך העצב והכאב מתעצמים ונעשים אישיים ופנימיים יותר וכך קשה לי יותר לבטא במילים ולהעלות על הכתב את ריגשותי. כי איך אפשר לתאר געגוע ,עצב וכאב כל כך עצומים לבן שלא יחזור ?

 טולי, שוב ספטמבר שוב מרגישים את ריחות הסתיו באוויר הלילות נעשים קרירים יותר. שוב תקופת החגים. שוב כולם מתכנסים סביב שולחן החג, ורק אתה חסר!

 המחשבות מתרוצצות בראש. שוב אותו חוסר שקט, שבשגרה החדשה שלי למדתי להפנים מחלחל לתוכי .שוב תחושה של חוסר אנרגיה , שוב כאב ההחמצה מכה, שוב אותו געגוע צורב ובלתי נסבל .

 ראש השנה, החג שמסמל יותר מכל תקופה חדשה , התחלות חדשות, מסמל עבורינו ועבורך טל את הסוף. סוף של תקופה. סוף של אהבות סוף של חלומות. סוף של חיים שלמים. היית בחור צעיר רק בן 22 שרצה  להגן על המדינה שבה הוא חי .שרצה לאהוב ולהיות נאהב שרצה לבלות לצחוק ללמוד וליהנות. לשמוע מוזיקה, לכתוב מכתבי אהבה, לטייל בעולם להתחתן ,להוליד ילדים, שרצה לגמוע את החיים עד תום.

 ובשניה אחת ארורה הכל נגמר . הכל השתנה  והחיים קיבלו משמעות אחרת. שום דבר לא יחזור להיות כבעבר.

נשארו רק הזיכרונות והחוויות שחווינו יחד המתועדים בכל אותם סרטי וידאו ותמונות. כשאני צופה שוב באותם סרטים אני מתגעגעת ומתרגשת . מתרגשת לשמוע שוב את קולך. לפעמים שמח ומבודח לפעמים קצר רוח. מתרגשת לראות את הפרצופים שהיית נוהג לעשות למצלמה. מתרגשת לראות אותך מוקסם משחר מתרגשת לראות שוב את תנועות הגוף שלך , מתרגשת לראות  איך הפכת מילד שובב לבחור רציני ואחראי ולמפקד נערץ. מתגעגעת  לחוות שוב את אותם רגעים את אותה אוירה קלילה ושמחה, בפיקניק משפחתי, באחד הטיולים, בקפה של שבת, בבית עם כל המשפחה, או בסתם ארוחת ערב רגילה ביחד. רגעים נפלאים שלא ישובו עוד לעולם!

טולי,  שמונה שנים בלעדיך וזה עדיין כואב ממש כמו בהתחלה . זה לא נכון שהזמן מרפה את הפצעים זה פשוט שלומדים להפריד בין הכאב שתמיד נמצא שם לבין השגרה החדשה שיצרנו .

 שמונה שנים חלפו התבגרנו והשתנינו. העולם כל כך השתנה  לעיתים קרובות אנחנו תוהים מה היית חושב על כל הטכנולוגיה החדשה . בטוח היית מתפעל ומתלהב מכל הטלפונים החכמים, מהאינטרנט,מהפייסבוק. אני עדיין זוכרת איך באחת החופשות שלך  באת איתנו לקניון ראית מכשיר די.וי.די. וכל כך התלהבת. כמובן שחזרנו הביתה עם הדי.וי.די. אהבת כל כך לראות סרטים . זוכרת איך פעם אחת כשהיית בחופשה מהצבא ישבת יום שלם וראית את  שלושת הסרטים של "שר הטבעות" ברצף ..

 טולי שלי שמונה שנים חלפו, רוב החברים שלך כבר נשואים ועם ילדים קטנים ומתוקים וכולנו מקפידים לשמור על קשר. להיות יחד בשמחות וגם בעצב .

שמונה שנים חלפו ושחר הקטנה כבר נערה בוגרת כמעט בת חמש עשרה.  אור כבר אחרי השרות הצבאי עובד, נהנה ומבלה יחד עם מיכל . ועוז מסיים השנה את הלימודים במכללה.

טולי, בעוד מספר חודשים עוז וחן עומדים להתחתן. אירוע זה ממלא אותנו באושר ובשמחה גדולה ואין סופית. ומצד שני בצער עמוק, כאב גדול ובהרגשת החמצה ענקית שלך ושלנו כגודל השמחה כך עומקו של העצב . אני  יודעת שתהיה כל כך נוכח בחסרונך !

 טולי, בעוד מספר ימים בחול המועד סוכות יחול יום ההולדת שלך, יום הולדת 30 . איני יודעת איך היית נראה היום, אני רק יכולה לדמיין, להסתכל על אחיך ואחותך להסתכל על חבריך בני גילך ולנסות לחבר תמונה בדמיוני.

 טולי , שמונה שנים חלפו  ואני מרגישה שאתה נמצא איתי בכל מקום . בכל אירוע בו אני נמצאת,  זאת הדרך הכי אפשרית לי לחיות עם הכאב. לחיות עם הבלתי אפשרי . מצטערת עבורך טולי, שלא הספקת לממש את חלומותיך, ומצטערת עבורינו שלא נזכה ללוות אותך בהתגשמות חלומותיך.

 טולי עברה לה עוד שנה וכולנו מתאספים כאן אבא ואני עוז, אור ושחר, חן ומיכל, סבתא וסבא, כל בני המשפחה, חברים וחברות מפקדים וחיילים.

 זוכרים את מי שהיית ובוכים על מי שלא תהיה.

 לעולם נזכור את החיוך ושמחת החיים שלך.

 אוהבת ומתגעגעת מאוד

שלך אמא

 

 

 

למשפחת ברדוגו  / נגעתם לליבי
משפחה מיוחדת כמוכם אין למצוא
מי ייתן ותתחזקו, תשארו מלוכדים.

דברים לזכרו של טל אזכרה 7 שנים 6.1.12  / יפעת מרום

תתארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו..".

שלמה ארצי שר ברדיו, בשבילו זה בטח עוד שיר אהבה רומנטי, אבל אני חושבת עליך טל. מנסה לדמיין איך זה מרגיש שכל החסר שוב מתמלא, מנסה לדמיין אותך פה. דמיון מודרך קצת מזוכיסטי, אני מודה, אבל זה לא בשליטתי...

הלוואי שהיית פה טל.  מי יודע אולי כבר היית איש משפחה, אולי אחרי לימודים, אולי בתוך איזו עבודה תובענית. ואם היית,
בטח היית מצחיק את כולנו כמו תמיד בארוחות סביב שולחן האוכל, או נזרק בעייפות על הספה בסלון, כי מה לעשות גם זה זיכרון ממך. לפעמים זיכרונות ברורים משכיחים מעט את המציאות, לפעמים הזיכרונות מטושטשים והמציאות חדה וכואבת.

הלוואי שהיית פה טל. אם היית בטח היית מתלהב משחר אחותך הקטנה, שהיא כבר ילדה גדולה ואחות מסורה ובת דודה אהובה כל כך.
ובטח היית מתגאה בעוז ובאור שהם גברים שבגברים, ונהנה ממשפחה חמה ואוהבת ומלוכדת.

עברו כבר שבע שנים, וכבר קצת קשה לדמיין. כל כך הרבה זמן בלעדייך, וגם אנחנו פה גדלים ומשתנים. מוצאים עצמנו בונים חברויות וקושרים גורלות עם אנשים שלא זכו להכיר אותך. 
וזה קצת מוזר וזה כואב, אבל זה מה שיש. חיים וחווים את מה שלא הספקת, ממשיכים. אז סליחה.

הלוואי והיית פה, משתתף איתנו בשמחות שלנו.
ברגעים שמחים הגעגוע הופך בן רגע לכאב חד, ופתאום כל כך מחניק בגרון, והבטן מתכווצת והדמעות מתחילות להציף את העיניים. זה לא שאנחנו לא שמחים, וזה לא שהצחוק לא אמיתי, זה פשוט די קשה לשמוח לגמרי בלעדיך, זה פשוט שאתה נורא חסר, ואם היית הכל היה מתמלא.

נראה שככל שהזמן עובר הכאב לומד לחיות עם השמחה, או להיפך. הם מתערבבים להם כל כך בקלות שזה בלתי נתפס, אבל כנראה שגם אי אפשר אחרת.
 
טל
אנחנו ממשיכים לחיות, בעצב, בשמחה ובגעגוע.

מכתב מאבא אזכרה שש שנים  / מוריס ברדוגו

                                                                                                            ספטמבר 2010 

טל , שש שנים בלעדיך.

בכל פעם שאני צריך לקרוא למישהו בשם טל קשה לי לומר את השם כי טל, בשבילי זה אתה.

כשנהרגת שחר רק התחילה את כיתה א', השנה שחר כבר לומדת בחטיבת ביניים כאן בבית הספר בו אתה למדת.

השנה זכינו לחגוג לשחר בת מצווה, אירוע שמח.

אך כמובן שעבורנו המקום השמח ביותר הופך גם לעצוב וכואב. בכל שמחה גדולה יש עצב עמוק.

חסרונך כל כך בולט שהשלם כבר אינו שלם בלעדיך.

שחר ביקשה שנרקוד. רקדנו, שמחנו ובכינו. קשה לתאר כמה פעולה פשוטה וטבעית - לרקוד באירוע משמח, קשה פתאום. כמו הקושי של עוד כל כך הרבה דברים פשוטים נוספים.

אור שהיה בחטיבת הביניים כשנהרגת מסיים עוד פחות משנה את הצבא . פשוט גבר.

עוז שהיה ליפני גיוס כבר מתחיל שנה שנייה בלימודי הנדסה.

אנחנו כל כך גאים באחים שלך.

טל, אנו מגיעים כמובן לכל האירועים שבהם אתה היית צריך להיות. והלב מתרחב לראות את החברים המקסימים שבחרת להיות במחיצתם.

 טל , ישנו דבר אחד שתמיד מעלה חיוך על פני. זה קורה כשאני נזכר בצחוק שלך כשהיית שומע בדיחה טובה.

צחוק זה יהדהד וימשיך ללוות אותי לעולם.

                                         אוהב

                                         אבא

 

פקודה  / אפרת
הייתי חיילת צעירה פ''פ שלך אני זוכרת כמה הייתה אוהב לצחוק הכרתי אותך לזמן קצר כי הגעתי לפלוגה רק ביולי אבל זה הספיק כדי לדעת שאתה בן אדם מיוחד , מצחיק חיכן בלי סוף , שמחתי להכיר אותך תהיה זכרך השמר בליבי לעולם .

אפרת.

מכתב מאבא לאזכרה שנתיים 28.9.06  / מוריס ברדוגו

 

‏                                                   יום שלישי, 26 בספטמבר, 2006

ערב טוב.

 

ברצוני לשתף אתכם בחלק ממחשבותיי.

לאחרונה קראתי מספר מכתבים שכתב טל לעדי בתקופות שונות.

במכתבים אלו טל כותב את מחשבותיו על כל מיני דברים, ובאחד מהם הוא מסביר ומפרט מהו בעצם אושר. ממה בעצם הוא מורכב.  לפי דבריו, האושר הוא לאו דווקא דבר אחד מסוים, אלא בעצם הרבה רגעים קטנים של אושר. לבסוף מגיע טל למסקנה שהוא  בעצם אדם מאוד מאושר. וזאת תוך כדי שהוא מספר גם על מסע או תרגיל של מספר שעות שבו ירד גשם והוא נרטב כולו עד העצם...  ואין שם שמץ דבר על כמה קשה לו או תלונה כלשהי, אלא להפך, רק כמה הוא מאושר.

 

ואני מוצא את עצמי, כמעט כל יום מאז, מדבר עם טל ומבקש שיעביר לי, לנו, מעט מהאופטימיות שלו, משמחת החיים שלו, מהאושר שלו, ומבקש ממנו שישמור עלינו מלמעלה. עלינו המשפחה, העם. ואז אני חושב לעצמי: האם לא מספיקה האחריות שנטל על עצמו, עד שנהרג? עכשיו, גם אחרי מה שקרה, אני מטיל עליו משימות ואחריות נוספת?

האם יכול להיות שאבא מבקש מהבן שישמור עלינו?  כנראה שזה קורה רק במדינה כמו שלנו.

 

בראש השנה בבית הכנסת, בברכת הכוהנים, אני נזכר איך לפני שטל נהרג, תמיד בברכה זו הייתי מבקש ומתפלל שיחזור בשלום, והפעם אפילו בדמיון הוא לא הגיע.

אז מבקש אני ממך, טל, שתבוא רק לרגע בדמיון או בחלום לעוד חיבוק לעוד נשיקה.

 

אוהב, אבא.

מכתב מאמא אזכרה חמש שנים 24.9.09  / רונית

                                                                      
                                                                        ‏יום חמישי 24 ספטמבר 2009

טולי,

 

היום יום חמישי 24.9.2009 חלפו חמש שנים מאז קיבלנו את הבשורה האיומה והלא נתפסת. חמש שנים שבתוכם הרבה ימים שעות דקות ושניות. הרבה ימי שבת וימי חג והרבה הרבה ימי חמישי בלעדיך.

טולי, עוד שנה חלפה ואנו עדיין מנסים ללמוד לחיות בלעדיך ממאנים להשלים עם חסרונך. לומדים לחיות את החיים כשהכאב והזיכרון נעים במקביל לשמחה ולשגרה.

בעולם מסביב הכל מובן מאליו והחיים נמשכים כרגיל כולנו מנסים להמשיך כרגיל כי הרי הבטחנו את זה לך ולעצמנו. כולם חושבים כי הזמן מרפא את הפצעים ושככול שהזמן עובר הדברים נעשים פחות קשים ופחות כואבים. גם אני רציתי לחשוב כך. אבל טל כולם כל כך טועים. אני כל כך טעיתי. הזמן רק מעצים את הכאב. והגעגוע אליך רק גודל ומתעצם מיום ליום.

עבורנו טל כבר שום דבר אינו מובן מאליו ואנו יודעים שכל רגע שחולף לא ישוב לעולם ומנסים לבלות כמה שיותר יחד. לדעת כמה שיותר אחד על השני ואתה טולי כל כך חסר בביחד הזה שלנו.

טולי, כמו בכל שנה אני שוב כותבת אילך ונדמה כי השנה קשה לי יותר מתמיד להביע במילים ולהעלות על הכתב אפילו מעט ממה שאני חשה. וזאת מכיוון

שנראה לי שהמילים ריקות ושאף מילה בעולם לא תוכל לתאר את הכאב הנורא והצורב. שום מילה לא תוכל לתאר את הגעגוע שאני חשה. 
       אריק אינשטיין שר :   
                          "כל כך קשה לכתוב  דמעות  

                           קשה לשאת את הדממה
                          כל כך קשה לשיר דמעות

                          המון מילים רוצות להאמר

                         וכל מילה בתוך דמעה נמהלת"   
טולי, השנה, יותר מתמיד, אני כואבת את ההחמצה שלך יותר מאשר את האובדן שלנו .

כואבת כל כך שהחמצת את כל אותם דברים שבדרך כלל נראים לרובינו כל כך מובנים מאליהם. שבמרוצת השגרה והיום יום אנו חולפים על פניהם מבלי לעצור. מבלי להניד עפעף. כל אותם דברים שכולם אוהבים ומתכננים לעשות. כל אותם דברים שתכננת ואהבת לעשות.. כל אותם דברים שבחור בגילך  רגיל ואמור לעשות.

טל, עבורך כל הדברים הללו הרגילים לכאורה כבר לא מובנים מאליהם

כי אתה טל כבר לא תצפה בסרט מדע בדיוני,לא תראה מופעי סטנד אפ- תלמד כל מילה ותדקלם אח"כ לכולנו,

אתה, כבר לא תבלה עם חברים במועדון ותהנה. לא תשמע מאבא בדיחות תצחק בקול גדול ותספר אח"כ לחבר'ה . אתה כבר לא תרתח מזעם או כפי שנהגת לכנות זאת  "המרוקאי עלה לי לראש" כשדברים יראו לך מעוותים ולא צודקים. לא תשמע את ארוסמיט והוטצ'ילי פייפר, לא תכתוב מכתבי אהבה.

לא תוכל עוגות גבינה, שוקולד וקורנפלקס עם חלב. לא תשתחרר מהצבא לעולם. לא תצא לטיול שאחרי.. לא תחווה חופש אמיתי ומשחרר. לא תראה נופים עוצרי נשימה. לא תסב איתנו לארוחות שבת וחג לא תצא איתנו לטיולים משפחתיים. לא תהיה נוכח בשמחות וחתונות. לא תראה את עוז ואור המקסימים הופכים לבחורים ואת שחר גדלה והופכת מילדה לנערה. לא תלמד באוניברסיטה ביוטכנולוגיה כפי שתכננת. לא תלחש מילות אהבה, לא תתחתן ולא תהיה אבא לעולם.

אתה תשאר צעיר לנצח!

ואנחנו טולי נמשיך לנסות לחוות עבורך את כל אותם דברים שהחמצת.

בעוד מספר ימים יחול יום ההולדת ה- 27 שלך..ואני מדמיינת איך היית נראה היום. האם כבר הייתה לך כרס??

טולי, ליפני מספר ימים חלמתי עליך מגיח לרגע מיתוך האפלה... כמו תמיד במדים גאה ומחייך את אותו החיוך המקסים והנצחי שלך נותן חיבוק ונשיקה אומר מספר מילים מעודדות. ממלא אותי באנרגיות חיוביות. באושר רגעי  ונעלם...

הלואי טל שזה לא היה חלום. הלוואי טל שזאת הייתה המציאות שבאמת היית כאן.

 אבל מה לעשות טל, זאת המציאות הנוראה שטופחת על פנינו כל בוקר מחדש. ואתה כנראה כבר לא תשוב אלינו לעולם.

טולי,  הספקתי לראות אותך גודל ומתבגר ילד שהפך לגבר מקסים ושובה לב רזה חזק ושרירי. כל-כך בוגר ובטוח בעצמך. בן,אח,חבר ואדם נפלא. מפקד רגיש, אהוב ונערץ. עם חיוך מדהים וזורח.

ילד שלי, אהבתי כל רגע בחברתך אתה כל כך חסר!!!

תודה על הזכות שניתנה לי להיות אמך.

הכי גאה בך בעולם.

אוהבת ומתגעגעת

שלך לעולמים   

אמא

מכתב מאמא אזכרה ארבע שנים  / רונית

 

       7/10/2008

23/9/2004 שש וחצי בבוקר מדליקה טלוויזיה , שומעת חדשות... ומבינה... משהו נורא קרה במוצב במורג.  בבית השני שלך כפי שנהגת לקרוא לו.

טל, הבטן מתהפכת מחייגת אליך שוב ושוב רק כדי לשמוע לרגע את הקול הבטוח והמרגיע שלך אומר לי כמו תמיד  " אמא אני בסדר נדבר אח"כ ".

אבל טל ,שלא כמו תמיד הפעם אתה לא עונה

7:00 מתלבשת.. מתקשרת לעדי – היא לא שמעה כלום.. עדי מרגיעה טל בטח עסוק הוא עוד מעט יתקשר.

בראש רצות מליון מחשבות, אני מגרשת אותם..

מלבישה את שחר הקטנה לעוד אחד מהימים הראשונים בכיתה א'. בין לבין מליון טלפונים אליך.

7:30 עוזבים את הבית. נוסעים לעבודה.  

ואז ... ההודעה.. טל נהרג... 

טל, הרי הבטחת שלא יקרה לך כלום . אמרת לי שכאן ליד הבית יותר מסוכן ושם במוצב הרבה יותר בטוח.

האמנת בזה באמת, אהבת כל רגע שם אמרת שאין לנו ארץ אחרת ושבהיותך שם אתה יודע שאתה מגן עלינו.

טל , ברגע שקיבלנו את ההודעה ...הייתי בטוחה שהזמן נעצר עמד מלכת . לא הבנתי  איך האנשים ברחוב ממשיכים ללכת לדבר, לעבוד ולשמוח. ואיך זה שהשמש זורחת כל בוקר מחדש כאילו לא קרה דבר.

טלוש', אצלנו החיים נעצרו ברגע שהלכת מאיתנו. נעצרו, והתחילו מחדש והם כ"כ שונים עכשיו  והזמן שעובר רק מעצים יותר את הכאב ועוד יותר את הגעגועים. 

כשאני מביטה בתמונות שלך ובקטעי הוידאו שלך נדמה לי שלא עברו 4 שנים שעוד רגע תיכנס תחייך את החיוך המתוק שלך ותחבק אותי בחיבוק החזק שלך.

נדמה כאילו רק אתמול היה ראש השנה החג האחרון שחגגנו יחד . בארוחה ישבת לידנו סיפרת סיפורים וכמובן הצחקת את כולם. יום ליפני שחזרת למוצב נסענו לארוחה במסעדה ישבת במכונית  מאחור עם סבא וכל הדרך שרתם וצחקתם. היינו כל-כך מאושרים. אני עדין שומעת אותך אומר  "סבא איך השיר על הבחורה? שיר אותו שוב?." ומנסה לזכור את המילים של השיר כדי לשיר אותו לחברים בצבא..

למחרת לא הצלחת לחזור למוצב בזמן המכונית שלך התקלקלה דאגתי שאתה מאחר למוצב אבל אתה אמרת שלא נורא רק הרווחת עוד כמה שעות במוסך עם אבא ועוז.

טל, לא ידענו שתהה זאת הפעם האחרונה שנראה אותך בחיים.

טולי ליפני חודשיים נסענו לטיול משפחתי באיטליה היה כ"כ מוזר וכואב להיות שם בלעדיך. היית כ"כ חסר בפאזל המשפחתי המלוכד והאוהב שלנו.

אכלנו גלידה וחשבתי עליך כמה אהבת לאכול גלידות בעיקר בטעם וניל...ואני כ"כ השתדלתי להנות מהטעם בשבילך. וכשביקרנו במוזיאון של  מכוניות כ"כ הצטערתי שאתה לא איתנו כדי לחוות יחד עם אבא עוז ואור ולהתפעל מכל הדגמים של אלפא רומאו. אני יודעת כמה היית נהנה מהנופים עוצרי הנשימהמהאגמים מהמנהרות והגשרים.

טל חבל שלא יצא לנו לעשות את הטיול הזה יחד איתך.

טולי , השנה שחר הנסיכה שלך עלתה לכיתה ה'. ילדה גדולה עצמאית ודעתנית. עוז  השתחרר ועובד .

ואור התגייס סיים טירונות ועכשיו גם הוא במדים.

ואני מרגישה שאתה איתי בכל מקום כמו מלאך שומר מלמעלה שבאופן מאוד מסוים נותן לי המון כוח להמשיך. ותמיד תמיד זוכרת את האופטימיות שלך ואת שמחת החיים שלך ומנסה עוד ועוד להכיר אותך מהצדדים שלא הכרתי דרך הסיפורים הקטנים והזיכרונות של חבריך.

טולי ליפני יומיים חל יום ההולדת ה- 26 שלך. כל-כך הייתי רוצה לראות אותך מתבגר. לומד מבלה מטייל וממשיך להנות ולמצות את החיים עד תום כפי שידעת לעשות.  

טולי,  כולנו מתבגרים משתנים וממשיכים הלאה ורק אתה נישאר ותישאר תמיד צעיר לנצח מחייך את אותו חיוך בטוח מאושר ומדהים מתוך תמונה.

אוהבת אותך לנצח

ילד מקסים שלי

אמא 

משפחת ברדוגו היקרה  / גיא גיא

שלום רב,
היום 25/9/2009 קיבלתי את כתובת האתר ע"ש סרן ברדוגו טל ז"ל דרך אתר הפייס בוק,
איני אדם דרמתי ו/או מחפש דרמות ומטבעי לא נכנס לאתרי הנצחה כאלה ואחרים.
עבודתי נמנית עם כוחות הביטחון ואת רוב המקרים אני מכיר דיי מקרוב, אני משתף אתכם ומחזק אתכם אך לא כ"כ ברור לי מה גרם לי כן להכנס אל האתר משהו פשוט משך אותי.

מכתב מאמא אזכרה שש שנים  / רונית ברדוגו

                                                                  ספטמבר 2010

שש שנים כל- כך הרבה וכל- כך מעט... כל- כך רחוק וכל- כך קרוב...

כל- כך זר וכל- כך מוכר...

שש שנים בלעדיך טל . מה כותבים אחרי שש שנים? מה אומרים שעוד לא נאמר? איך אפשר לתאר במילים כאב כל- כך גדול וגעגוע בלתי נסבל?

איך אפשר להסביר געגועים לילד שלא יחזור?

איך מגדלים ילד 22 שנה. רואים אותו הופך לבחור בוגר ומוצלח וברגע אחד הוא איננו?

שש שנים.. כל-כך הרבה השתנה ומאידך כל כך מעט.

היו שבתות , חגים, מלחמות ושמחות. התבגרנו השתנינו. ורק כאב חסרונך נשאר חד וכואב כשהיה.

מגיעים לכאן כל יום שישי שותלים, משקים, מנקים, מסתכלים על המצבה, על השם שלך שחקוק באבן ולא מאמינים !

מרגישים שחלק מאיתנו נמצא כאן . שחלק מאיתנו מת ונקבר איתך.

שש שנים שעזבת אותנו ואתה איתי כל הזמן.

שש שנים שמחכה לשמוע את דלת חדרך נפתחת ונטרקת בחוזקה. שמחכה לשמוע את הצעדים והצחוק שלך בבית.

שש שנים שאני מחכה להתווכח איתך לריב איתך רק קצת. שמחכה שתתקשר שנדבר שאספר לך דברים חדשים בדיחות חדשות.

שש שנים שאני מחכה להכין לך את כל אותם מאכלים שאתה אוהב. שאני שומעת את השירים שאתה אוהב. שכל שיר מזכיר לי אותך.

שש שנים שאני מנסה לחוות את החיים עבורך למלא את חסרונך..

שש שנים שאני מדברת איתך ואתה לא עונה רק שולח לי סימנים.

שש שנים שרק עוז אור שחר ואבא גורמים לי הנאה ואושר.

שש שנים שאני מנסה לעצור את הזמן. לשמור היטב על הזיכרונות. שמנסה למצוא משמעות חדשה לחיים לי, ולמשפחה.

שש שנים שאני לומדת לחיות בלעדיך.

שש שנים שאתה כל כך כל כך  חסר!

שש שנים ונדמה שלא עברה דקה מאז ..

רק אתמול חגגנו יחד את ראש השנה. רק אתמול הנפת את שחר באוויר צחקת צחוק מאושר, ישבת על השיש במטבח בתנוחה האופיינית רק לך ולימדת אותה עוד אחד משירי השטות שלך.

שש שנים .. והיום שחר כבר נערה בוגרת ומדהימה. והיא כבר בכיתה ז'. 

ליפני מספר חודשים חגגנו לה בת מצווה קטנה ושמחה.

המסיבה הראשונה שלנו מאז שהלכת, המסיבה הראשונה שלנו , בלעדיך!

טולי, היית כל כך נוכח בחסרונך!

שש שנים ועוז מתחיל שנה שנייה בלימודי הנדסה.

שש שנים ואור כמעט מסיים את הצבא.

שלושתם בוגרים מקסימים ואהובים. בטח היית כל כך גאה בהם כמונו.

שש שנים  מאז שעזבת אותנו והכל השתנה. שום דבר כבר לא מובן מאליו.

אנחנו משתדלים לעבוד וללמוד. להיות ביחד לטייל ביחד. לחיות עם חיוך. ליהנות מכל רגע. לא תמיד זה מצליח לי אבל אני משתדלת.

שש שנים  של פצע פתוח שלא נסגר. רק לומדים לחיות איתו ועם הכאב .

שש שנים ואתה לא איתנו אבל האהבה אליך נמצאת ומחממת את הלב הכואב.

שש שנים  והריח שלך, תנועות הגוף שלך, הצחוק הרועם, החיבוק האמיץ, הנשיקה העדינה, המגע החם, החיוך המאושר והבטוח, שמחת החיים שלך, התחושה שעוד מעט תתקשר, שעוד רגע תיכנס.  מלווים אותי כל רגע כל דקה.

שש שנים ועוד עשרה ימים יום ההולדת ה-28  שלך...

שש שנים... כל כך הרבה וכל כך מעט... כל- כך רחוק וכל- כך קרוב...

כל- כך זר וכל- כך מוכר...

                          אוהבת ומתגעגעת

                               שלך אמא

 

 

 

 

 

 

מכתב מאמא -אזכרה שלוש שנים  / רונית ברדוגו

                                                               20/09/2007‏       ‏            

טולי,

הינה עברו 3 שנים עצובות בלעדיך ושוב אנחנו כאן כולם זוכרים אותך ולא שוכחים.

שוב אני מוצאת את עצמי כותבת לך ומספרת לך כמה אני מתגעגעת.

מתגעגעת לילד מלא החיים שהיית שרצה למצות את החיים עד תום וידע להנות מכל רגע.

מתגעגעת לתנועות הגוף שלך, לצחוק הרועם שלך למשמע בדיחה טובה.

מתגעגעת לשמוע אותך ניכנס הביתה בלילה סוגר את הדלתות חזק ומעיר את כל הבית.

מתגעגעת לחיבוק שלך,לנשיקה שלך, לריח שלך.

מתגעגעת לשמוע אותך מעבר לקו הטלפון נבוך ואולי מסמיק כשאני אומרת לך כמה אני אוהבת אותך.

טולי, עברו שלוש שנים ואני רוצה לספר לך כמה השתנינו  כמה התבגרנו.

בעוד כחודשיים עוז מסיים את הצבא ואולי ממשיך בקבע. אור כבר בי"ב עם חברה צמודה ורישיון נהיגה בדרך לצבא ושחר, שחר כבר בכיתה ד' ילדה מדהימה. לומדת, רוקדת, מנגנת, מכניסה לנו המון שמחה הביתה. לרגע לא שוכחת אותך ומזכירה אותך בכל הזדמנות.

אבא ואני ממשיכים כרגיל לבקר אותך בכל יום שישי .עדין לא מאמינים שהלכת מאיתנו ויודעים שלעולם לא נאמין.

טל, לכאורה הכל ממשיך כרגיל אבל הכל כל-כך שונה עכשיו. בעצם הכל נפסק עבורנו באותו בוקר נורא ,יום חמישי שליפני ערב כיפור 23.9 כשהודיעו לנו שנהרגת. הכל מת ונולד מחדש, אחרת. אנחנו רואים את העולם באור שונה מאז. בזכותך נפתחנו לעולם אחר.  שום דבר לא מובן מאליו יותר. הדברים הם בעלי משמעות אחרת מבעבר. עכשיו אנחנו מכירים באמת את החברים שלך. מכירים את מי שהיו חיילים שלך ,המפקדים שלך ועוד המון אנשים נפלאים שהגורל הנורא הפגיש בנינו. הלוואי טל שהיינו מכירים אותם בנסיבות אחרות.

בזכותך טל גילינו כולנו כמה אנחנו חזקים, מחוברים אחד לשני ויכולים להמשיך למרות הכאב הנורא והחור הגדול שנפער בליבנו  מאז הלכת.

טל, כל פעם מחדש אני נדהמת לגלות איזה חותם השארת אחריך. בחור כל-כך צעיר רק בן 22 היית אבל הותרת אחריך שובל ארוך של בחורים ההולכים בדרכך. מישהו  השאיר פתק  כאן על הקבר שלך ובו כתב כך:" רציתי לומר לך ששימשת דוגמה אישית לפקודים ובנית דור שלם אחריך ".

טולי, בעוד מספר ימים  בחול המועד סוכות יחול יום ההולדת שלך . יום ההולדת ה-25 שלך. ואני תוהה איך היית נראה היום? מה היית עושה עכשיו?

ומדמיינת שבטח היית כבר משוחרר אחרי טיול בחו"ל לומד או מתכונן ללמוד באוניברסיטה. ומה שבטוח ממשיך להיות מאושר ולהנות  מהחיים. כמו שנהגת לומר "כמו שצריך".
אז טל, הינה אנחנו ממשיכים הלאה כמו שבוודאי היית רוצה לראות אותנו. מחבקים ומחובקים עם המשפחה,החברים, שלנו ושלך המפקדים וכל המכרים. ומבטיחים לזכור אותך. שרירי וחזק, רגיש, מאושר ,אופטימי ,תמיד צוחק ומחייך את אותו חיוך מקסים הניבט אלינו מהתמונה האחרונה שלך.

אוהבת אותך בלי סוף

אמא

דברים לזכרו של טל אזכרה 4 שנים  / יפעת מרום

טל,

כבר 4 שנים שאנחנו מנסים ללמוד לחיות עם הגעגוע, מנסים להחיות את הזיכרון, לחיות אותך דרך התמונות והסיפורים.

חושבת עליך ועלינו פה, פוחדת מהזמן שיעשה את שלו, שעוד שנים לא נזכור את כל הפרטים הקטנים, מן מועקה של חוסר אונים מול חיים שממשיכים, מן כעס על שלומדים לחיות עם חור גדול בלב, שמתרגלים לזה שאתה לא פה, מבהילה אותי המחשבה מה יקרה אם הזיכרון שלך אצלי יתעמעם.

שואלת את עצמי איך חיים עם אובדן בלתי אפשרי, איך לנצח לא מעכלים, איפה מוצאים מקום לנחמה ומה עושים עם תחושת הפספוס הגדולה.

כבר 4 שנים שאתה חי – בזיכרון שלי. ושם אתה תמיד שמח וצוחק, תמיד במרכז העניינים, תמיד יש המולה גדולה סביבך, כמה אירוני, מביא איתך חיים.

רגעים שנראו כמו עוד רגע סתמי עם המשפחה, הופכים לחוויה בלתי נשכחת שלי איתך.

ועכשיו חגים, והבית מלא כל כך במשפחה, וריק כל כך ממך.

אתי אנקרי שרה  "זה שוב אותו הגעגוע, כמו דיבוק, כמו שריפה, הוא מתפשט בי ונוגע, בכל מקום – אתה". אתה בכל מקום טל, עדיין מוחשי כל כך, עוד יכולה לשמוע את הצחוק שלך, אתה בכל מקום כי השארת אחריך כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, כי עוז ואור ושחר כל כך מזכירים אותך.

וככל שעובר הזמן, גדלים הגעגועים אליך.

אני רוצה לסיים בקטע שאני מזדהה איתו מאוד, שכתב אבשלום אדרת על בנו ערן ז"ל:

קמים בבוקר, הכל דומה לכאורה

מתמידים בשגרת חיים מסודרת

איש לא מבין כמה באמת נורא

החיים נמשכים. אחרת.

מחייכים לאנשים, הולכים לקניות

יממה אחר יממה עוברת

בחשאי מזילים דמעה בחתונות

החיים נמשכים. אחרת.

יוצאים לטיול, מתכנסים במשפחה

תמונת הבן שוב ושוב עוברת

העצב נמהל בכל אירוע ובכל שמחה

החיים נמשכים. אחרת.

מדברים עם אנשים, צוחקים, מתבדחים

מישהו זורק מילה מיותרת

ושוב עולים זיכרונות נשכחים

החיים נמשכים. אחרת.

מכתב מאמא לאזכרה שנתיים 28.9.06  / רונית ברדוגו

                                                          ‏                                     יום שלישי 26 ספטמבר 2006

 
טולי, עברו שנתיים. כל כך הרבה עבר עלינו בשנתיים אלו. המון בכי, המון עצב. גם הכרנו הרבה אנשים חדשים ומדהימים, שלולא הלכת פתאום, נראה כי לא היינו פוגשים ומכירים לעולם.

ובעצם, נראה גם כי רק אתמול עוד דפקת בדלת, צלצלת בפעמון בחוסר הסבלנות האופייני לך וחיכית שאפתח לך את הדלת (למרות שתמיד היה לך מפתח). חייכת את חיוכך המדהים והמאושר, חיבקת אותי בחיבוקך החזק והבטוח והצמדת לי את הנשיקה הכי מתוקה והנפלאה בעולם .

רק אתמול צחקנו יחד וסיפרת לי את כל השטויות המצחיקות שלך. רק אתמול עוד שמעתי אותך צוהל וצוחק בחדר, כשאתה משתולל עם שחר. רק אתמול ישבת על השיש במטבח ושרת לי את כל שירי השטות והחיקויים שלך, תוך כדי נישנוש מהאוכל שבישלתי. רק אתמול התלבטנו יחד: האם תמשיך לתפקיד המ"פ? האם תלך ללמוד? מה תלמד?  לאן תיסע לטייל?

 

רק אתמול הודיעו לנו שאתה אינך. רק אתמול נפרדנו ממך לנצח...!

 

טל, כל חוויה שעוברת עליי גורמת לי דבר ראשון לרצות להתקשר אליך ולשתף אותך. היד מושטת לטלפון ללחוץ על המספר המהיר אליך. ואז, כל פעם מחדש, אני מבינה את מה שאי אפשר בעצם להבין: שאי אפשר לחייג אליך יותר. שאי אפשר לחבק אותך יותר. שאי אפשר לנשק אותך יותר.

 

טל, אתה איתי תמיד. מיליון דברים מזכירים לי אותך. שיר מסוים, בדיחה טובה, סרטי פעולה, סרטים מצוירים, ריחות, קולות, שחר, אור, עוז, ארוחות משפחתיות.

בחלומות שלי אתה במדים, בטוח בעצמך, תמיד מאושר ומחייך, תמיד אומר לי: "אמא, אל תדאגי, תראי שהכול יהיה בסדר".

הריח שלך עדיין באפי, הקול שלך מהדהד בראשי.

 

טולי, באופן מוזר ונגד כל החוקים מצאנו כמה כוחות יש בנו. למדנו שצריך לנסות ליהנות מכל רגע. עם הילדים, עם החברים שלהם, החברים שלך, החברים שלנו, המשפחה. כי הרי, טל, היית אדם כל כך אופטימי, שמח ומאושר.

 טל, הבטחנו לך ולעצמנו להמשיך לחיות. ואנחנו ממשיכים. המסע קשה ומתיש, אבל טל, אתה אף פעם לא נשברת במסעות, לא ויתרת. גם אנחנו לא נוותר. 

 

אוהבת כל כך ומתגעגעת,

  שלך תמיד, אמא.

 

מכתבו של אבא לטל בערב לזכרו 8.11.05  / מוריס ברדוגו

                                                   ‏07.11.05

 שנה עברה מאז נהרג טל. שנה שנראה כי חלפה כמו יום, וכל יום בה נראה שחלף כמו שנה.

טל נולד כשהייתי בן 22, כך שבעצם הוא היה לי לחבר. דברים רבים עשינו ביחד.

כשעזרתי לו בהכנת שיעורי הבית, למעשה למדתי איתו:  תנ"ך, מתמטיקה ופיסיקה. אפילו שחייה למדנו ביחד; רק שאני עדיין בקושי צף, והוא הפך לשחיין מצוין.

אסיפות ההורים בבית הספר עם טל היו עבורי חוויה. טל היה בעל עקרונות, ישיר בגישתו מול המורים. הוא הביע את דעותיו בכנות ובישירות. תמיד השמיע את דעתו - גם כשהדבר היה עלול לפגוע בו.

טל היה אח נהדר: דואג, מגונן ומחבק. את עוז היה לוקח לבית הספר. אני זוכר את תחושת האחריות והאכפתיות שלו כלפי עוז בכל אותן שנים שלמדו ביחד. יחד הם שחו בנבחרת השחייה של "הפועל ירושלים", יחד צלחו את הכינרת.  וכשעוז החל לקבל זימונים לצבא, טל אמר לו בנחרצות: "אתה הולך רק לגבעתי".

מיום ששחר נולדה, לא הפסיק להתפעל ממנה. כיצד גדלה, אופן הדיבור שלה. כל "הברקה" שלה הייתה זוכה לצחוק רועם ומתגלגל מצדו, כל כך היה גאה בה. היה מביט בה בהשתאות. לעתים הייתה מסמר האירוע במפגשים עם החבר'ה שלו בבית.
 עם אור הייתה תחרות מדידות. בכל פעם שטל היה מגיע לחופשה, היה נעמד לידו כדי לבחון אם כבר עבר אותו בגובה. לאחרונה גילה את חוש ההומור של אור. הופתע מהחיקויים שלו וביקש עוד ועוד לראות אותו בפעולה. הוא צחק והתמוגג מהביצועים  שלו.

 כשטל התגייס לגבעתי, דאגנו מאוד, אך ידענו שדעתנו בעניין לא תיחשב.במהלך כל שירותו הצבאי הצטיין, אך בענווה הכל-כך אופיינית לו הסתיר מפנינו את הצטיינותו.

רק לעתים סיפר כבדרך אגב כי צוין לטובה במסגרת זו או אחרת.

 בחופשותיו, כשהגיע הביתה, תמיד ידע לחלק את זמנו המועט בין המשפחה, החברים והחברה עדי שכל-כך אהב.

 הפעם היחידה שבה הקדיש לנו שעות רבות וארוכות הייתה כאשר סיפר על המסע שלו לפולין במסגרת משלחת קציני צה"ל "עדים במדים". טל  הקרין על מסך הטלוויזיה את 300 התמונות שתיעד במצלמתו, תיאר לנו בפרטי פרטים את מה שעבר על המשלחת ושיתף אותנו בהתרגשות רבה  בחוויותיו מהמסע . לבסוף אמר: "מי שעדיין לא מבין מה הוא עושה במדינה הזאת ועל מה הוא נלחם - צריך לנסוע לשם ולהבין".

מכאן אני רוצה לומר לחיילים שנמצאים כאן, שלא המוות הופך את האדם לגיבור, אלא הדרך שבה בחר. ולכן הדרך שבה בחרתם הופכת לגיבור כל אחד ואחד מכם.

אני רוצה להזכיר כאן את שני חבריו של טל שנהרגו עמו באותו אירוע, ניר סמי וישראל לוטטי זכרונם לברכה, שמשפחותיהם נמצאות כאן איתנו.  
יהי זכרם ברוך!

 לסיום, ברצוני לומר כי את ההבנה והכוח להמשיך אנו שואבים, טל, מהחיוך שלך ומהעובדה שהיית רוצה לראות אותנו ממשיכים להיות משפחה מלוכדת ואוהבת.

 ולכם, המשפחה, חברים, קצינים, חיילים ואורחים נכבדים,  אנו מודים על השתתפותם עמנו בערב זה .

 מי ייתן ויהיו רק שמחות.

 ושיהיה שלום עלינו ועל כל עם ישראל .

מכתבה של אמא 11.08.05  / רונית ברדוגו

טל, מתוק שלי, ילד יקר שלי

עברה כמעט שנה ואני עדיין לא מאמינה, לא תופסת ונראה כי לעולם גם לא אתפוס כי אתה אינך.

אף שאין רגע, דקה, שנייה ביום ובלילה שאיני חושבת עליך, מתגעגעת אליך ורואה אותך בדמיוני. אני רואה את תנועותיך, שומעת את קולך וצחוקך, חושבת ותוהה מה תאמר על זה ומר תאמר על זה, יודעת מה אתה שונא ומה אתה אוהב.

כל חייך עוברים לפניי, מרגע לידתך ועד לרגע הנורא מכל בו נלקחת מאיתנו.

כשנולדת, הינו אבא ואני ממש צעירים, כמעט ילדים, היית הראשון שקרא לנו אבא ואמא. היית תינוק חמוד ובכיין שלא נתן לנו לישון לילה אחד שלם.

אני זוכרת את המילים הראשונות שלך, את הצעדים הראשונים שלך, את יומך הראשון בגן ובכיתה א' וכן, גם את יומך הראשון בצבא.

את הקונצים שלך כילד, את שירי השטות שלמדת מסבא לשיר.

ואיך מילד עדין וסגור, הפכת אט אט לנער בוגר, וגבר מקסים.

הסתכלתי עליך בהערצה.

היית שחיין נפלא, ספורטאי מצטיין, בן אהוב וחבר נפלא. אני זוכרת אחר צהריים אחד, היית בערך בסוף כיתה יא' פגשתי אותך בקניון והנה אתה הילד הקטן שלי, צועד מחובק עם נערה, הסתכלתי עלייך באושר, אהבתי לראות את הזוגיות הנפלאה שיצרת.

אהבתי את השיחות שלנו, כשהיית נער, עד השעות הקטנות של הלילה, אהבתי לבלות איתך, לקנות לך ואיתך בגדים, לשבת איתך בבית קפה.

תמיד הופתעתי לשמוע את המבוכה שלך, כשאמרתי לך בטלפון כמה אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך.

טל, אני יודעת כי נהנית מכל דבר שעשית בחייך מהשחייה, מהכדורסל, מהלימודים הבילויים, מכל תפקיד ותפקיד שעשית בצבא ובעיקר מהזוגיות הנפלאה עם עדי.

אהבת מאוד בדיחות, מופעי סטנד אפ ואף ידעת לחקות אותם בצורה מדהימה.

טל, ידעת לבחור חברים מדהימים, המלווים אותנו עכשיו כשאתה חסר.

כולם מספרים על טל השובב, השחקן והרגיש ומאידך טל הרציני, השקול, המקצוען, האמיץ, הבטוח והמפקד הנערץ.

כולם זוכרים את החיוך שלך שכל כך חסר.

טל, הסיפורים עליך ממלאים אותנו גאווה, עד אין קץ ומאידך גם רגשות פספוס עצומים והבנה גדולה עוד יותר מה איבדנו.

טל, מאז שהלכת חיינו השתנו לגמרי, כן, באופן מוזר החיים ממשיכים אך שום דבר אינו נראה כמו קודם.

השמש אמנם זורחת, אך אורה זוהר פחות, הפרחים פורחים, אך צבעם דהוי עכשיו והעולם בכלל נראה פחות שמח.

טל, מה שנותן לנו כוח להמשיך הלאה, היא המחשבה על מה שהיית, על שמחת החיים שהיית טבועה בך ונחישות דרכך.

טל, אם אתה מביט עכשיו עלינו מלמעלה, אני מקווה שאתה גאה במה שאתה רואה.

אני בכל אופן שומעת אותך אומר לי "כמו שצריך אמא, כמו שצריך".

טולי שלי אני גאה בך, אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך מאוד מאוד.

                                                                         אמא

דברים לזכרו של טל אזכרה שנתיים  / יפעת מרום

עברו שנתיים. יום זיכרון שני, ואנחנו נכנסים לשגרת ימי הזיכרון.

התמונות המוכרות, חברי הילדות, חברים מהצבא והמשפחה שתמיד כאן.

הזדמנות למפגש משותף כשאתה טל- מחבר את כולנו כאן.

 עברו שנתיים ובשבילי המחשבות עליך הן חלק רגיל ויומיומי ואין צורך ביום שכזה כדי להיזכר, לחשוב או לדבר עליך.

אתה נמצא איתי בכל רגע ורגע והזיכרונות עליך מציפים אותי כל הזמן מבלי שאתכוון.

ובגלל מי שהיית, המחשבות עליך לא תמיד מלוות בכאב או בדמעות ואפילו עכשיו כשאני כותבת עליך, מתגנב לו חיוך על זיכרונות נעימים ומצחיקים.

עברו שנתיים ואיתן מאות סיפורים עליך. להכרות איתך יש עכשיו פנים נוספות. פתאום אני מגלה שידעת להיות רציני ושקול ומלא אחריות, ולא רק בן דוד שטותניק ומצחיקן.

גאווה אינסופית ממלאת אותי, דווקא מהסיפורים הקטנים והכאילו לא משמעותיים שמספרים עליך.

ואתה לא ידעת, שמכל הסיפורים האלו הורכב פאזל של אדם מתחשב ועוזר, שחברות בשבילו היא הכל, עם ערכים ותובנות של איש מבוגר. ובטח לא ייחסת להם חשיבות מיוחדת כשהם קרו.

עברו שנתיים ועוד חג שאתה לא איתנו, או סתם ארוחה משותפת בשבת- ואתה כבר לא כאן.

אני עורכת את השולחן וסופרת צלחות ונחנקת מדמעות.

ויש עוד הרבה דברים פשוטים שמכילים בתוכם הרבה הרבה כאב. כל פעם שנפגשים, ההיעדרות שלך כל כך נוכחת.

עברו שנתיים. יכולת להיות באמצע טיול בעולם או להתחיל ללמוד באוניברסיטה, או לחלום על האזרחות בתוך קריירה צבאית, או להתלבט מה אתה רוצה לעשות.

 התבגרנו בשנתיים, השתנינו, ואנחנו מסתכלים מזווית קצת אחרת על כל מה שקורה מסביב. דברים קטנים שמעציבים אותי מקבלים משמעות פחותה ומהדברים הקטנים שמשמחים אותי, אני מתרגשת פי כמה.

עברו שנתיים ולרגע נדמה שאנחנו פגיעים פחות.

גילינו שבתוך הכאב יש בנו חוסן להמשיך הלאה בשגרת החיים, אולי כי אין ברירה אחרת.

אנחנו עובדים, לומדים, משתדלים להגיד יותר כשאוהבים, בוכים ומתגעגעים.

בעיקר מתגעגעים.

מכתבו של איל  / איל נודלמן

Dear Bardugo family, I will start by apologizing that this is written in English, it is much easier for me as I do not have a Hebrew keyboard.

I have long thought of adding something to commemorate Tal but have always shied away for one reason or another. Throughout, however, I have not forgotten about Tal. He is constantly in my thoughts.

With the general Israeli population in NY getting ready to celebrate the Independence Day tomorrow, I thought it would be a fitting moment for me to reflect back. Reflect on the one loss out of the thousands fallen that meant something to me; the one name that struck a chord; the one face that was truly real; look back and think of Tal and my friendship with him.

It seems so long ago and yet so fresh: the arrival of a new kid in elementary school who effortlessly joined an already tight-knit group and distinguished himself almost instantly. With his never-die attitude and a smile that is still engraved in my memory I am proud to call him a friend and am thankful for the time that I had spent in his presence. We have been through a lot in those early days: school, soccer, the Summer Olympic computer game on a by-now-antiquated 4-colored screen. Some of my kindest memories are from our group gatherings such as the yearly Lag Ba’Omer bonfires. Or the production of the infamous video for our Hagana Ezra’hit class in the sixth grade.

None of these memories would have been the same had it not been for him.

Granted, I had moved, first from Gilo and then from Israel, and with the move, I had drifted away, but looking back on those days, I cannot help but smile. Smile, and at the same time hold back a tear knowing that those days are gone and cannot be re-lived. I treasure the many moments we all spent laughing and enjoying ourselves. I lament the circumstances that took him away from us and the innocence lost in knowing that others have, are and will go through the same pain and grief.

I remember the day it happened—I remember it all too clearly. Mark was visiting me in NY, we had read the news and recoiled in disbelief when we read the name. We tried to find a photo, just so we can sigh in relief and know that it was not our Tal. We scoured the net for more information, anything that would put our minds to rest with the knowledge that another family will be weeping and not you. But the inevitable happened, on Ynet.co.il. His picture, proud, strong, and very confident staring us straight in the face. I will speak for myself here, but the only thing I was able to mumble, the only reaction was “no. it can’t be.” We were both confused, we didn’t know what to do; who to call, what to say if we had called anyone. Confusion was replaced with a strong sense of loss and with it came indignation and anger. One of the first things I had done was promise myself not to close that browser window, so that his face will remain there for as long as possible. It had remained open until Ynet disabled access to the page for international readers.

I then shared the photo and his story with an online community I am a member of. It was a post that tried to put my mind to rest, an open letter that expressed the jumbled mess that was going on in my mind. Far from a well-thought-out essay, it was a stream-of-consciousness narrative, happy and nostalgic one line and in the same sentence infuriated and bewildered. It incoherently floated from personal remembrance to sweeping political declarations.

It was only after I vented out in writing, only after I shared everything that was going on within my heart that I was able to begin and comprehend the situation. And now, I felt the need to do so once again. I needed to let you know that he is still with me, that I have not forgotten and that I still feel the same loss I did on that fateful day.  Equally important, I needed to write this for myself, to unburden myself from thoughts that have been pestering me, from emotions cooped inside for far too long, to finally shed a tear. 

So tonight, while many have celebrated Israel’s 59^th, and many more will be celebrating it tomorrow, the festivities, to me, will be tainted; tainted with the memory that he will not have looked up at the fireworks that colored the skies, or have enjoyed the obligatory Mangal. That his smile will not light the face of others the way it did so many times in the past for me.

I remain with you and by your side even from this distance and after all these days. And to think so many would give their lives to stay forever 22—those who achieve it will strongly disagree.

All my love, Ye’hi Zich’ro Bar’uch Le’olmei Ad.

eyal